(Go: >> BACK << -|- >> HOME <<)
לדלג לתוכן

לסלי גרובס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
לסלי גרובס
Leslie Groves
לידה 17 באוגוסט 1896
אולבני, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 13 ביולי 1970 (בגיל 73)
וושינגטון די. סי., ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות הלאומי ארלינגטון עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
השכלה
השתייכות צבא ארצות הברית
תקופת הפעילות 1918–1948 (כ־30 שנה)
דרגה לוטננט גנרל
תפקידים בשירות
פעולות ומבצעים
עיטורים
מדליית השירות המצוין
לגיון ההצטיינות
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

לסלי ריצ'רד גרובס ג'וניור (באנגלית: .Leslie Richard Groves Jr;‏ 17 באוגוסט 1896 – 13 ביולי 1970) היה קצין חיל הנדסה בצבא ארצות הברית, אשר פיקח על בניית בניין הפנטגון, ועמד בראש פרויקט מנהטן, פרויקט סודי ביותר שבמסגרתו פותחו פצצות האטום הראשונות במהלך מלחמת העולם השנייה.

גרובס נולד באולבני שבניו יורק, בנו של כומר בצבא ארצות הברית. הוא התגורר בילדותו במספר אתרים צבאיים. בשנת 1918 סיים רביעי בכיתה את האקדמיה הצבאית בווסט פוינט, והוזמן לחיל ההנדסה של צבא ארצות הברית. בשנת 1929 נסע לניקרגואה כחלק ממשלחת שערכה סקר לבחינת כריית תעלה בין-אוקיאנית בשטח ניקרגואה. בעקבות רעידת האדמה של 1931 בניקרגואה, נפרצה מערכת אספקת המים במנגואה, וגרובס השתלט עליה, פעולה שעליה זכה במדליית ההצטיינות של ניקרגואה. הוא למד בבית הספר לפיקוד בפורט לוונוורת' שבקנזס ב-1935 וב-1936, במכללת המלחמה ב-1938 וב-1939, ולאחר מכן הועבר למפקדת מחלקת המלחמה. גרובס פיתח "מוניטין של איש ביצוע, מניע לפעולה, ודבק במשימותיו".[1]

בספטמבר 1942 מונה גרובס למנהל פרויקט מנהטן. הוא היה מעורב במרבית ההיבטים של הפיתוח והייצור של הפצצות האטומיות. הוא השתתף בבחירת אתרי המחקר, הפיתוח והייצור של הפרויקט: מפעלי העשרת האורניום באתר הגרעיני באוק רידג' שבטנסי (בשמו הרשמי "קלינטון עבודות הנדסיות"), אתר המחקר של מעבדות לוס אלמוס שבניו מקסיקו, ואתר ייצור הפלוטוניום בהנפורד שבמדינת וושינגטון. הוא ניהל את מאמצי הבנייה הגדולים שנדרשו באתרי הפרויקט שנפרסו בכל רחבי המדינה, קיבל החלטות קריטיות על שיטות שונות של העשרת אורניום וייצור פלוטוניום, היה מעורב אישית ברכישת חומרי גלם, ניהל את איסוף המודיעין הצבאי על פרויקט הגרעין של גרמניה הנאצית במסגרת משימת אלסוס, וסייע בבחירת הערים היפניות שנבחרו כמטרות להטלת הפצצות. גרובס פיקח על השמירה הקפדנית על סודיות הפרויקט רחב ההיקף ועתיר העובדים, אך לא הצליח למנוע מברית המועצות לנהל תוכנית ריגול מוצלחת שבאמצעותה השיגו הסובייטים כמה מסודותיו החשובים ביותר של הפרויקט.

לאחר המלחמה נשאר גרובס אחראי על פרויקט מנהטן, עד שהאחריות לייצור נשק גרעיני עברה לוועדה לאנרגיה אטומית של ארצות הברית ב-1947. לאחר מכן עמד בראש פרויקט הנשק המיוחד של הכוחות המזוינים, שהוקם כדי לפקח על ההיבטים הצבאיים של נשק גרעיני. לאחר שננזף על ידי ראש מטה צבא ארצות הברית, דווייט אייזנהאואר, אמר כי לעולם לא יתמנה למהנדס ראשי של חיל ההנדסה. שלושה ימים לאחר מכן הכריז על כוונתו לעזוב את הצבא. הוא הועלה לדרגת לוטננט גנרל (גנרל שלושה כוכבים) ערב פרישתו ב-29 בפברואר 1948, כהוקרה על מנהיגותו וניהולו את תוכנית פיתוח הפצצה. על פי חוק אישי מיוחד שחוקק הקונגרס, נקבע תאריך דרגתו רטרואקטיבית החל מ-16 ביולי 1945, התאריך שבו התבצע ניסוי טריניטי, שהיה הפיצוץ הראשון אי-פעם בהיקף גדול של פצצה גרעינית.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לסלי ריצ'רד גרובס ג'וניור נולד באולבני שבניו יורק ב-17 באוגוסט 1896, הבן השלישי מבין ארבעת ילדיהם של הכומר, לסלי ריצ'רד גרובס האב, ושל אשתו גוון לבית גריפית'.[2] הוא היה חצי ולשי וחצי אנגלי.[3] כמה מאבותיו היו הוגנוטים צרפתיים שהגיעו לארצות הברית במאה ה-17. אביו סיים את תפקידו ככומר של הכנסייה הפרסביטריאנית השישית באולבני בדצמבר 1896, ועבר לשרת ככומר בצבא ארצות הברית.

לאחר פרוץ מלחמת ארצות הברית–ספרד ב-1898, נשלח אביו לקובה. לאחר מכן השתתף במלחמת ארצות הברית–הפיליפינים ובמרד הבוקסרים.[4] ב-1901 עבר עם משפחתו מוונקובר לפורט סנלינג (אנ') שבמינסוטה. לאחר מכן עברו לפורט האנקוק שבניו ג'רזי, וחזרו לוונקובר ב-1905. האב, הכומר גרובס, אושפז בפורט בייארד (אנ') לאחר שחלה בשחפת בשנת 1905, ובהמשך החליט להתיישב בדרום קליפורניה, ורכש שם בית באלטדנה (אנ').[5]

גרובס בווסט פוינט, 1918

ב-1913 החל גרובס את לימודיו התיכוניים בבית הספר קווין אן (אנ'), אותם סיים ב-1914. באותה התקופה נרשם לקורסים באוניברסיטת וושינגטון, בתקווה לקבל מינוי באקדמיה הצבאית של ארצות הברית. הוא זכה למועמדות מהנשיא וודרו וילסון, שאפשרה לו להתחרות על משרה פנויה, אך לא קיבל ציון גבוה מספיק בבחינה כדי להתקבל. במקום זאת, נרשם גרובס למכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, ותכנן לגשת מחדש למבחן הקבלה של האקדמיה. בשנת 1916 נבחן שוב, השיג ציון עובר והתקבל. מאוחר יותר אמר כי "הקבלה לווסט פוינט הגשימה את שאיפתי הגדולה ביותר. חונכתי בצבא, ובעיקר חייתי על עמדותיו כל חיי".[6]

כיתתו של גרובס החלה את לימודיה ב-15 ביוני 1916. הכרזת המלחמה של ארצות הברית על גרמניה באפריל 1917 הובילה לכך שתוכנית לימודיהם שונתה, והם עברו קורס חירום מלחמתי (WEC) שהסתיים ב-1 בנובמבר 1918. גרובס סיים רביעי בכיתתו, מה שהעניק לו אפשרות לשרת כתת-לוטננט בחיל ההנדסה.[7] שירות כזה הוא, בדרך כלל, בחירתם המועדפת של מרבית השוחרים שהגיעו למקומות גבוהים בציוניהם, לרבות גרובס.

במהלך לימודיו במכון הטכנולוגי שיחק טניס באופן לא רשמי, אך בלימודיו באקדמיה לא היה יכול לשחק הוקי קרח, לא אהב כדורסל, לא היה מספיק טוב לבייסבול, ופוטבול היה הספורט היחיד שבו השתתף.

בין שתי מלחמות העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיום לימודיו בווסט פוינט הועלה לדרגת לויטננט ראשון ב-1 במאי 1919. ביוני הוא נשלח לצרפת לסיור לימודי בשדות הקרב האירופיים של מלחמת העולם הראשונה. לאחר שחזר מאירופה הפך, בספטמבר 1919, לקצין סטודנט בבית הספר למהנדסים במחנה האמפריז. בסיום לימודיו הוצב בגדוד המהנדסים ה-7 בג'ורג'יה כמפקד פלוגה.

הוא חזר למחנה האמפריז בפברואר 1921 לקורס קצינים בסיסי. עם סיום לימודיו באוגוסט 1921 הוצב בגדוד המהנדסים ה-4 בוושינגטון, ולאחר מכן בפורט וורדן (אנ'), ופיקד על מחלקת סקר. ב-10 בפברואר 1922 נישא לגרייס וילסון, גננת שגרה בסיאטל, סמוך למקום שירותו בפורט וורדן.[8] לזוג נולדו שני ילדים: בן, ריצ'רד הולברט, יליד 1923, ובת, גוון, ילידת 1928.

בנובמבר 1922 קיבל את תפקידו הראשון מעבר לים – מפקד פלוגה בגדוד המהנדסים ה-3 בהוואי. הוא זכה לציון לשבח על עבודתו שם, שכללה, בין היתר, בניית שביל מקאהוקו (אנ') לפופוקיאה (אנ'). בנובמבר 1925 הוצב בגלווסטון, טקסס (אנ'), כעוזר למהנדס המחוז, מייג'ור ג'וליאן שליי (אנ'). תפקידיו של גרובס כללו את פתיחת התעלה בפורט איזבל ופיקוח על פעולות חפירה במפרץ גלווסטון. ב-1927 הפך למפקד פלוגה D בגדוד המהנדסים ה-1 בדלאוור.[9]

במהלך השיטפון בניו אינגלנד בנובמבר 1927, נשלח לוורמונט כדי לסייע לגדוד המהנדסים ה-1. גשר שהקימו הוצף ונסחף במי השיטפונות, וגרובס הואשם ברשלנות. חודש לאחר מכן נפצעו גרובס וכמה מאנשיו קשה, אחד כאשר גוש TNT התפוצץ בטרם עת. הממונה על גרובס כתב עליו דו"ח ביקורתי, אך המהנדס ראשי של חיל ההנדסה, מייג'ור גנרל אדגר ג'דווין (אנ'), התערב, והאשים את הממונים על גרובס. לאחר מכן חזר גרובס לדלאוור.[10]

בשנת 1929 יצא לניקרגואה בראש פלוגה של גדוד המהנדסים ה-1 במסגרת משלחת שמטרתה הייתה לערוך סקר עבור תעלת ניקרגואה. בעקבות רעידת האדמה בניקרגואה ב-1931, קיבל גרובס את האחריות על מערכת אספקת המים של מנגואה, ועל כך הוענק לו אות ההצטיינות הנשיאותית של ניקרגואה. גרובס הועלה לדרגת קפטן ב-20 באוקטובר 1934. הוא למד בבית הספר לפיקוד ולצוות כללי בפורט לוונוורת' שבקנזס, בשנים 1935 ו-1936, ולאחר מכן הוצב בקנזס סיטי שבמיזורי, כעוזר למפקד דיוויזיית נהר מיזורי (אנ'). בשנים 1938 ו-1939 למד במכללת המלחמה של צבא ארצות הברית. ב-1 ביולי 1939 הוצב במטה הכללי של מחלקת המלחמה בוושינגטון.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חטיבת הבנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרובס הועלה לדרגת מייג'ור ב-1 ביולי 1940. שלושה שבועות לאחר מכן הפך לעוזר מיוחד לבנייה לקצין האספקה הראשי במטה הצבא, מייג'ור גנרל אדמונד גרגורי (אנ'),[7] כשגרובס אחראי על בדיקת אתרי בנייה ועל התקדמות הבנייה בהם. השניים הכירו זה את זה זמן רב, שכן אביו של גרובס היה חבר קרוב של גרגורי. משימתה של חטיבת הבנייה של חיל האספקה הייתה לבצע התאמות ולהקים מתקני אימונים הדרושים לצבא, שהיה בתהליך של הרחבה. תוכנית הבנייה הגדולה לוותה בצווארי בקבוק, מחסורים, עיכובים, עלויות גבוהות ותנאי חיים גרועים באתרי הבנייה. בעיתונות החלה להתפרסם ביקורת על על חוסר מיומנותה של חטיבת הבנייה ועל יעילותה הנמוכה.[11] גרובס היה אחד ממספר מהנדסים קצינים שנועדו לשנות את הפרויקט. הוטל עליו לבדוק אתרי בנייה ולבדוק ולפקח על התקדמותם.

ב-12 בנובמבר 1940 ביקש גרגורי מגרובס לקחת לידיו את הפיקוד על ענף הקוסט פלוס של החטיבה מייד עם העלאתו לדרגת קולונל. הוא קיבל את דרגתו ואת תפקידיו החדשים ב-14 בנובמבר.[11]

גרובס הנהיג שורת רפורמות: התקין קווי טלפון למפקדי הבנייה המפקחים, דרש דיווחי התקדמות שבועיים, הורה לטפל בשוברי החזר תוך שבוע, ושלח מפקחי אספקה שידאגו להעברה יעילה של ציוד וחומרים לאתרים שדיווחו על מחסור. הוא הורה לקבלניו לשכור כל ציוד מיוחד שהם צריכים, ובמידת הצורך אף לשלם מחירים גבוהים עבורם כדי להבטיח את אספקתם המהירה. במקום להרשות את בניית המחנות כדי להמשיך בכל דרך שהמתכננים ראו לנכון, הציג גרובס סדר עדיפויות להשלמת מתקני המחנות. הוא התכוון לכך שהכוחות יוכלו להתחיל לנוע גם לפני השלמת בניית המחנות.

עד אמצע דצמבר הסתיים המשבר החמור ביותר. למעלה מחצי מיליון גברים גויסו, ובניית מתקני הלינה ומתקנים חיוניים לשני מיליון גברים הושלמה ברובה. בין 1 ביולי 1940 ל-10 בדצמבר 1941 הניחה חטיבת הבנייה חוזים בשווי 1,676,293,000 דולר, מתוכם 1,347,991,000 דולר היו בתשלומים קבועים.[12]

ב-19 באוגוסט 1941 זומן גרובס לפגישה עם ראש אגף הבנייה, בריגדיר גנרל ברהון סומרוול (אנ'). בפגישה נכחו גם קפטן קלרנס רנשאו, אחד מעוזריו של גרובס, מייג'ור יו ג'ון קייסי (אנ'), ראש אגף התכנון וההנדסה של חטיבת הבנייה, וג'ורג' ברגסטרום (אנ'), נשיא המכון האמריקאי לאדריכלים (אנ') לשעבר. קייסי וברגסטרום תכננו קומפלקס משרדים עצום שיכיל את 40,000 עובדי מחלקת המלחמה של ארצות הברית יחדיו בבניין אחד, מבנה בן חמש קומות וחמישה צדדים, שהפך בסופו של דבר לבניין הפנטגון.

בעת בנייתו היה שטחו הכולל של הפנטגון 470,000 מ"ר – פי שניים מזה של בניין אמפייר סטייט – מה שהפך אותו לבניין המשרדים הגדול בעולם. עלותו המשוערת הייתה 35 מיליון דולר. ברגסטרום הפך לאדריכל-מהנדס של הבניין ורנשאו היה לאחראי על בנייתו, ודיווח ישירות לגרובס. בשיאו, הועסקו בפרויקט 13,000 עובדים. עד סוף אפריל עברו הדיירים הראשונים לגור בבניין, ועד סוף מאי היה מוכן שטח של 93,000 מ"ר.[13] בסופו של דבר, הייתה עלות הפרויקט כ-63 מיליון דולר.[14]

גרובס התגבר בהתמדה על כל המשברים, תוך התמודדות עם שביתות, מחסורים, סדרי עדיפויות מתחרים ומהנדסים שלא עמדו במשימותיהם. הוא עבד שישה ימים בשבוע במשרדו בוושינגטון די. סי.. במהלך השבוע קבע איזה פרויקט זקוק לתשומת לב אישית רחבה יותר ונקבע כי יבקר בו ביום ראשון. מאוחר יותר אמר גרובס שהוא "קיווה להגיע לזירה כדי שאוכל למצוא מעט שלווה."[15]

פרויקט מנהטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

לסלי גרובס, מנהל הפרויקט (משמאל), ורוברט אופנהיימר, ראש מעבדות לוס אלמוס, שתי הדמויות המרכזיות בפרויקט מנהטן

"מחוז הנדסי מנהטן" (MED) הוקם רשמית על ידי מייג'ור גנרל יוג'ין רייבולד (אנ') ב-16 באוגוסט 1942.[16] השם נבחר על ידי מהנדס מחוזו של גרובס ושל MED, קולונל ג'יימס מרשל. כמו מחוזות אחרים, הוא נקרא על שם העיר בה שכנה מפקדתו, ברודוויי 270. בניגוד לאחרים, לא היו לו גבולות גאוגרפיים, אלא רק משימה: לפתח פצצת ביקוע גרעיני.

וניבר בוש לא היה מרוצה מהתקדמות הפרויקט. הוא חש שנדרשת מנהיגות אגרסיבית ואפקטיבית יותר, והציע למנות קצין בכיר כמנהל כללי לפרויקט. סומרוול (אנ'), אז ראש כוחות השירות של צבא ארצות הברית (אנ'), המליץ על גרובס.[16] סומרוול פגש את גרובס מחוץ לחדר הדיונים בו העיד גרובס בפני ועדת הקונגרס של ארצות הברית בנושא דיור צבאי והודיע לו כי "שר המלחמה בחר בך למשימה חשובה מאוד, והנשיא אישר את הבחירה... אם תעשה את עבודתך כמו שצריך, ננצח במלחמה". אולם גרובס התאכזב מכך שלא קיבל תפקיד קרבי: "אוי, הדבר הזה", השיב.[17]

גרובס נפגש עם מייג'ור גנרל וילהלם שטייר (אנ') בלשכתו בפנטגון כדי לדון בפרטים. הם הסכימו שכדי למנוע חשד, ימשיך גרובס לפקח על פרויקט הפנטגון. הוא יקודם לדרגת בריגדיר גנרל, מכיוון שהורגש שהתואר "גנרל" יתקבל יותר בקרב המדענים האקדמאים שעבדו על פרויקט מנהטן.[18] לכן חיכה גרובס עד שקידומו יסתיים ב-23 בספטמבר 1942 לפני שקיבל את תפקידו החדש. פקודותיו הציבו אותו ישירות תחת סומרוול ולא תחת רייבולד, כאשר מרשל היה אחראי כעת על גרובס.

לגרובס ניתנה סמכות לחתום על חוזים לפרויקט מ-1 בספטמבר 1942. תת-מזכיר המלחמה, רוברט פטרסון, האציל בדיעבד את סמכותו מהנשיא לפי חוק כוחות המלחמה (אנ') משנת 1941 במזכר לגרובס מ-17 באפריל 1944.[19] גרובס האציל את הסמכות לקנת ניקולס, למעט חוזים של 5 מיליון דולר או יותר שדרשו את סמכותו. הסמכות הכתובה ניתנה רק בשנת 1944 כאשר אמור היה ניקולס לחתום על חוזה עם דו פונט, ונמצא שסמכותו המקורית לחתום על חוזים לפרויקט עבור מרשל התבססה על הסמכה מילולית משטייר.

עד מהרה החליט גרובס להקים את מטה הפרויקט שלו בקומה החמישית של בניין מחלקת המלחמה החדש בוושינגטון,[20] שם היה למרשל משרד קישור. באוגוסט 1943 עבר מטה MED לאוק רידג' שבטנסי, אך שם המחוז לא שונה.[21] הבנייה היוותה בערך 90 אחוז מהעלות הכוללת של פרויקט מנהטן. יום לאחר מכן, הוא ומרשל נסעו ברכבת לטנסי כדי לבדוק את האתר שמרשל בחר למפעל הייצור שהוצע באוק רידג'. גרובס התרשם מהאתר וקבע כי הוא ראוי.

בינתיים נפגש גרובס עם רוברט אופנהיימר, פיזיקאי מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי, והם דנו ביצירת מעבדה שבה ניתן יהיה לתכנן ולבדוק את הפצצה. גרובס התרשם מהידע הרחב של אופנהיימר. הוא ניהל עמו שיחה ארוכה ברכבת לאחר שנפגשו בשיקגו ב-15 באוקטובר, כאשר הזמין גרובס את אופנהיימר להצטרף למרשל וניקולס ברכבת הנוסעת לניו יורק.[22] גרובס ראה שאופנהיימר הבין היטב את הנושאים הכרוכים בהקמת מעבדה באזור מרוחק. גרובס חשב כי תכונותיו של אופנהיימר חסרות אצל מדענים אחרים, והוא ידע שידע רחב יהיה חיוני בפרויקט בין-תחומי שיכלול לא רק פיזיקה, אלא גם כימיה, מטרולוגיה, תחמושת והנדסה.[23]

באוקטובר 1942 בדקו גרובס ואופנהיימר אתרים בניו מקסיקו, שם בחרו מיקום מתאים למעבדה בלוס אלמוס. בניגוד לאוק רידג', בית הספר ראנץ' (אנ') בלוס אלמוס, יחד עם 54,000 אקר של יער ואדמות מרעה מסביב, נרכש במהרה.[24] גרובס גם זיהה באופנהיימר "שאיפה מופרזת" שחשב שתספק את הדחף הדרוש כדי לדחוף לסיומו המוצלח של הפרויקט. גרובס השתכנע כי אופנהיימר הוא האיש הטוב והיחיד שניהל את המעבדה.

עם זאת, הסכימו מעטים איתו בעניין. לאופנהיימר היה ניסיון ניהולי מועט, ובניגוד ליורי, לורנס וקומפטון, לא זכה בפרס נובל, סטטוס שמדענים רבים חשו כי ראש מעבדה חשובה שכזאת צריך לשאת. היו גם חששות לגבי סיווגו הביטחוני של אופנהיימר, שכן רבים מחבריו היו קומוניסטים, כולל אחיו פרנק אופנהיימר (אנ'), אשתו קיטי וחברתו ז'אן טטלוק (אנ'). קשריו של אופנהיימר עם המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית התגלו במהרה, גרובס אישית ויתר על דרישות הביטחון, הוציא לאופנהיימר אישור ביטחוני ב-20 ביולי 1943, ומינה אותו למנהל מעבדת לוס אלמוס. אמונתו של גרובס באופנהיימר הייתה מוצדקת בסופו של דבר. מנהיגותו מעוררת ההשראה של אופנהיימר טיפחה גישות מעשיות לתכנון ובניית פצצות. כשנשאל כעבור שנים מדוע בחר בו גרובס, השיב אופנהיימר כי לגרובס הייתה "חולשה קטלנית עבור אנשים טובים."[25] איזידור אייזק רבי ראה במינוי "מכת גאונות אמיתית מצד הגנרל גרובס, שלא נחשב בדרך כלל לאדם גאון...".

גרובס קיבל החלטות קריטיות על תעדוף השיטות השונות של הפרדת איזוטופים ורכישת חומרי גלם הדרושים למדענים והמהנדסים. עד שקיבל את הפיקוד על הפרויקט, היה ברור שדירוג העדיפות AA-3 שהשיג מרשל אינו מספיק. הדירוגים העליונים היו AA-1 עד AA-4 בסדר יורד. הדירוגים AA-1 ו-AA-2 היו עבור כלי נשק וציוד חיוניים, ולכן הרגיש קולונל לושיוס קליי שהדירוג הגבוה ביותר שהוא יכול להקצות הוא AA-3, אף על פי שהיה מוכן לספק דירוג חירום מיוחד, AAA, למצבים שבהם יתעורר צורך בחומרים קריטיים.[26] פנה גרובס לדונלד נלסון, יו"ר מועצת הייצור המלחמתי, וביקש סמכות להנפיק עדיפות AAA בכל פעם שנדרש. נלסון נרתע תחילה, אך מיהר לסגת כאשר גרובס איים ללכת לנשיא. לאחר מסע שכנוע ארוך קיבל גרובס, רק ב-1 ביולי 1944, את הסמכות לעדיפות AA-1. הוסכם שעדיין ייעשה שימוש בעדיפות AA-3 במידת האפשר.

קרן הפיתוח המשולבת הוקמה על ידי ממשלות בריטניה, ארצות הברית וקנדה ביוני 1944, וגרובס עמד בראשה, כדי לרכוש עפרות אורניום ותוריום בשווקים בינלאומיים. בשנת 1944 רכשה הקרן 1,560,000 ק"ג של עפרות תחמוצת אורניום מחברות המפעילות מכרות בקונגו הבלגית. על מנת להימנע מתדרוך מזכיר האוצר, הנרי מורגנטאו הבן, על הפרויקט, נעשה שימוש בחשבון מיוחד שאינו כפוף לביקורת ולבקרות הרגילות כדי להחזיק בכספי נאמנות. עד להתפטרותו מהקרן ב-1947, הפקיד גרובס 37.5 מיליון דולר לחשבונה.[27]

מודאג מהאבידות הכבדות שהתרחשו במהלך הקרב על הבליטה, בסוף דצמבר 1944 ביקש נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט להטיל פצצות אטום על גרמניה הנאצית במהלך פגישתו היחידה עם גרובס במהלך המלחמה.[28]

בשנת 1943 הפך מחוז מנהטן לאחראי על איסוף מודיעין צבאי על מחקר האטום של מדינות הציר. גרובס יזם את משימת אלסוס, שכללה אנשי צבא, מדענים ואנשי מודיעין, ומטרתה הייתה לגלות התפתחויות מדעיות אצל מדינות הציר. צוותי המשימה פעלו בסופו של דבר באיטליה, צרפת וגרמניה. מערכת האבטחה דמתה לזו של מחוזות מהנדסים אחרים. מחוז מנהטן ארגן מודיעין נגד משלו שגדל בהדרגה בגודלו ובהיקפו, אך אמצעי אבטחה קפדניים לא הצליחו למנוע מהסובייטים לנהל תוכנית ריגול מוצלחת שגנבה כמה מסודותיו החשובים ביותר.

גרובס נפגש עם הגנרל הנרי ארנולד, ראש חילות האוויר של צבא ארצות הברית במרץ 1944, כדי לדון במסירת הפצצות המוגמרות למטרותיהן. גרובס קיווה שבואינג B-29 סופרפורטרס יוכל לשאת אותן. קבוצת הטייסות המעורבת 509 (אנ') הופעלה ב-17 בדצמבר 1944 בבסיס האוויר ונדובר (אנ') שביוטה, בפיקודו של קולונל פול טיבטס.[29] ועדת מיקוד משותפת למחוז מנהטן – USAAF הוקמה כדי לקבוע אילו ערים ביפן יהיו המטרות. היא המליצה על קוקורה (אנ'), הירושימה, ניאיגטה וקיוטו.

בשלב זה התערב שר המלחמה הנרי סטימסון, הכריז שהוא יקבל את ההחלטה ולא אישר להפציץ את קיוטו. גרובס ניסה לגרום לו לשנות את דעתו מספר פעמים אך סטימסון סירב בכל פעם. קיוטו הייתה בירת יפן במשך מאות שנים, והייתה בעלת משמעות תרבותית ודתית רבה. בסופו של דבר, ביקש גרובס מארנולד להסיר את קיוטו לא רק מרשימת המטרות הגרעיניות, אלא גם מהמטרות להפצצה קונבנציונלית. נגסאקי הוחלפה בקיוטו כמטרה.[30]

גרובס הועלה לדרגת מייג'ור באופן זמני ב-9 במרץ 1944. לאחר שהטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי התפרסמה בציבור, הוענקה לו מדליית השירות המצוין. בנימוקי זכייתו במדליה נכתב:

מייג'ור גנרל לסלי ריצ'רד גרובס [...] מיוני 1942 עד אוגוסט 1945 תיאם, ניהל ושלט בפרויקט בעל משמעות כלל עולמית חסרת תקדים – פיתוח פצצת האטום. אחריותו הייתה לרכוש חומר וכוח אדם, לרכז את כוחות הממשלה והתעשייה, להקים מפעלי ענק, למזג את מאמציה המדעיים של ארצות הברית ומדינות זרות, ולשמור בסוד מוחלט את החיפוש אחר מפתח לשחרור אנרגיה אטומית. הוא ביצע את משימתו בהצלחה כה יוצאת דופן, שבתוך זמן קצר להפליא פתר מחוז המהנדסים של מנהטן את הבעיה הזו של מורכבות מדהימה, והביס את כוחות הציר במירוץ לייצר מכשיר שהפוטנציאלים שלו בזמן השלום הם לא פחות מופלאים מיישומו בזמן המלחמה הוא מדהים. להישגו של גנרל גרובס חשיבות בלתי נתפסת לעתיד האומה והעולם.

— Norris 2002, p. 443.

גרובס היה מועמד לקבל את מדליית השירות הנכבד על עבודתו בפנטגון, אך כדי להימנע מהסבת תשומת לב לפרויקט מנהטן, היא לא הוענקה לו אז. לאחר המלחמה החליטה מועצת העיטורים להמיר אותו ללגיון ההצטיינות.[31] כהוקרה על עבודתו בפרויקט, הפכה אותו ממשלת בלגיה למפקד במסדר הכתר (אנ') וממשלת בריטניה הפכה אותו לחבר כבוד במסדר האמבט.

לאחר מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האחריות על אנרגיה ונשק גרעיני הועברה ממחוז מנהטן לוועדה לאנרגיה אטומית של ארצות הברית ב-1 בינואר 1947.[32] ב-29 בינואר הוציאו מזכיר המלחמה רוברט פטרסון ומזכיר הצי ג'יימס פורסטל הנחיה משותפת להקמת פרויקט הנשק המיוחד של הכוחות המזוינים (אנ') (AFSWP) לשליטה בהיבטים הצבאיים של נשק גרעיני. גרובס מונה למפקדו ב-28 בפברואר 1947. באפריל עבר הפרויקט מבניין מחלקת המלחמה החדש לקומה החמישית של הפנטגון. גרובס כבר התחיל במשימה החדשה על ידי יצירת בסיס סנדיה (אנ') ב-1946.

ראש מטה צבא ארצות הברית, גנרל הצבא דווייט אייזנהאואר, נפגש עם גרובס ב-30 בינואר 1948 כדי להעריך את תפקודו.[33] אייזנהאואר סיפר על שורה ארוכה של תלונות נגד גרובס המאשימות אותו בגסות רוח, יהירות, חוסר רגישות, זלזול בחוקים ותמרון לקידום שלא בתורו. אייזנהאואר נזף בגרובס והודיע לו שלעולם לא יתמנה למהנדס הראשי של חיל ההנדסה (אנ').

גרובס הבין שלא תינתן לו שום משימה דומה בחשיבותה לזו שמילא בפרויקט מנהטן, שכן תפקידים כאלה יעברו למפקדים קרביים החוזרים מעבר לים, והחליט להשתחרר מהצבא. כאות כבוד על היותו ראש פרויקט מנהטן, הוא קיבל דרגות ייצוג של לוטננט גנרל מכוח חוק מיוחד של הקונגרס,[7] החל מ-24 בינואר 1948, רגע לפני פרישתו הצפויה ב-29 בפברואר. תאריך קידומו הוחלף ל-16 ביולי, התאריך בו התרחש ניסוי טריניטי.

שנותיו האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שחרורו היה סגן נשיא של חברת האלקטרוניקה רמינגטון-ראנד[34] שנרכשה בשנת 1955 על ידי חברת ספרי (אנ'), ופרש לגמלאות בשנת 1961 בגיל 65. הוא גם כיהן כנשיא ארגון בוגרי ווסט פוינט, איגוד הבוגרים. הוא העניק לגנרל הצבא דאגלס מקארתור את פרס סילוונוס תאייר (אנ') בשנת 1962, על נאומו המפורסם של מקארתור, "חובה, כבוד, מדינה" בפני חיל הצוערים של האקדמיה הצבאית של ארצות הברית. לאחר פרישתו כתב גרובס תיאור של פרויקט מנהטן שכותרתו "עכשיו אפשר לספר", שפורסם ב-1962. בשנת 1964 חזר לוושינגטון.[35]

גרובס סבל מהתקף לב ב-13 ביולי 1970,[36] ומת באותו לילה בגיל 73. הלווייתו נערכה בקפלה בווירג'יניה, ולאחר מכן נקבר גרובס בבית הקברות הלאומי ארלינגטון לצד אחיו אלן, שמת מדלקת ריאות ב-1916.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא לסלי גרובס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Fine & Remington 1972, pp. 158–159.
  2. ^ Norris 2002, pp. 24–26.
  3. ^ General Leslie Groves's Interview - Part 2 - Nuclear Museum, Voices of the Manhattan Project
  4. ^ Norris 2002, p. 37.
  5. ^ Norris 2002, pp. 45–46.
  6. ^ Rhodes 1986, p. 426.
  7. ^ 1 2 3 לסלי גרובס, באתר המוזיאון הלאומי של צבא ארצות הברית
  8. ^ Norris 2002, p. 98.
  9. ^ Norris 2002, p. 102.
  10. ^ Norris 2002, p. 104.
  11. ^ 1 2 Fine & Remington 1972, pp. 241–243.
  12. ^ Fine & Remington 1972, pp. 430–431.
  13. ^ Fine & Remington 1972, pp. 511–512.
  14. ^ Fine & Remington 1972, pp. 511–609.
  15. ^ Fine & Remington 1972, p. 513.
  16. ^ 1 2 Fine & Remington 1972, pp. 659–660.
  17. ^ Groves 1962, pp. 3–4.
  18. ^ Groves 1962, pp. 4–5.
  19. ^ Nichols 1987, p. 132.
  20. ^ Groves 1962, pp. 27–28.
  21. ^ Jones 1985, p. 88.
  22. ^ Nichols 1987, p. 73.
  23. ^ Bird & Sherwin 2005, p. 186.
  24. ^ Fine & Remington 1972, pp. 664–665.
  25. ^ Norris 2002, p. 242.
  26. ^ Jones 1985, pp. 57–61.
  27. ^ Jones 1985, p. 302.
  28. ^ Robert S. Norris, Racing for the Bomb: The True Story of General Leslie R. Groves, the Man behind the Birth of the Atomic Age, Skyhorse, 2014.
  29. ^ Jones 1985, p. 521.
  30. ^ Groves 1962, p. 308.
  31. ^ Norris 2002, p. 443.
  32. ^ Jones 1985, p. 596.
  33. ^ Norris 2002, p. 502.
  34. ^ מקבל אחריות מלאה, שערים, 15 באפריל 1954
  35. ^ Norris 2002, p. 533.
  36. ^ מת גנראל לזלי גרובס, למרחב, 15 ביולי 1970
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=לסלי_גרובס&oldid=38907821"