דרך המלך
דרך המלך הייתה דרך מסחר עתיקה בלבנט.
הדרך החלה בהליופוליס, מצרים ולאחר מכן יצאה מזרחה אל קליסמה (סואץ המודרנית), דרך מעבר המיתלה וחצתה את מדבר סיני עד אילת ועקבה.
משם הדרך פנתה אל עבר הירדן המזרחי, ועברה בפטרה במעאן ובסלע.
משם היא המשיכה צפונה לאורך קו פרשת המים של עבר הירדן המזרחי, דרך כרכ, ארץ מואב והגלעד, אל מידבא, ורבת עמון (עמאן המודרנית).
משם היא המשיכה לרמת הגולן ודמשק, והלאה ממנה אל תדמור ואל ארם נהריים. הדרך הסתיימה ברספה על הפרת העליון.
שמות נוספים
עריכהדרך המלך נקראה בחלקה הבלתי מיושב המְסִלָּה בחלקה הדרומי היא כונתה "דרך אדום" או "דרך מדבר אדום". שמות נוספים של הדרך היו דרך הנחושת או דרך הברונזה. היא קיבלה את השם "דרך הנחושת" משום שעברה בערבה באזור מכרות הנחושת, כגון חבל פונון, שם כרו נחושת עוד בסוף האלף השלישי לפנה"ס.
לאחר הכיבוש המוסלמי של הסהר הפורה מהמאה ה-7 לספירה ועד המאה ה-16, הדרך נקראה דרב אל-חג', דרך העלייה לרגל למוסלמים מסוריה, ומעיראק, ומעבר לכיוון מכה.
המקום בתנ"ך
עריכהעל פי המסופר בתנ"ך, כאשר בני ישראל הגיעו לגבולה של ארץ אדום, פנה משה למלך אדום במילים:
"נַעְבְּרָה-נָא בְאַרְצֶךָ, לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם, וְלֹא נִשְׂתֶּה מֵי בְאֵר. דֶרֶךְ הַמֶלֶךְ נֵלֵךְ, לֹא נִטֶה יָמִין וּשְׂמֹאל, עַד אֲשֶׂר-נַעֲבֹר, גְבֻלֶךָ... וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בַּמְסִלָה נַעֲלֶה..."
לאחר שעשו מעקף והגיעו לאזור עבר הירדן בין נהר ארנון לנהר יבוק, הם הגישו את בקשה דומה לסיחון, מלך האמורים במילים:
"אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ, לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר. בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ"
בפעם השנייה, באותה דרך, סורב המעבר, אך הפעם המלך סיחון ערך איתם קרב ביהץ, שם ניצחו בני ישראל. כתוצאה מכך, הם השיגו שליטה בארץ זו ומצפון לה. שבטי מנשה (החצי המזרחי), גד, וראובן התיישבו לאחר מכן בשטחים הללו.
רבות ממלחמות בני ישראל נגד ממלכות ההר עבר הירדן בתקופת ממלכת ישראל (וככל הנראה גם ממלכת האחות, ממלכת יהודה) נלחמו, לפחות חלקית, על השליטה בדרך.
היסטוריה
עריכהתקופת הברזל
עריכהממלכות עתיקות רבות, כולל אדום, מואב, עמון, וארם היו תלויות במידה רבה בדרך המלך למסחר.
העת העתיקה הקלאסית
עריכההנבטים השתמשו בדרך כדרך מסחר למוצרים כמו לבונה ותבלינים מדרום ערב. ייתכן שזו הייתה הסיבה למלחמת החשמונאים אלכסנדר ינאי עם הנבטים בתחילת המאה ה-1 לפני הספירה[1].
במהלך התקופה הרומית הקיסר טראיאנוס בנה אותה מחדש ושינה את שמה לדרך טראיאנוס החדשה.
התקופה הביזנטית
עריכהבמשך התקופה הביזנטית, הדרך הייתה נתיב עלייה לרגל חשוב עבור צליינים, שכן היא עברה ליד הר נבו, בו משה מת ונקבר על פי התנ"ך[2].
דרך נוספת חיברה אותה עם ירושלים העוברת ליד ליוויאס והאתר המסורתי של הטבילה שבטקסט מודגשו על פי הברית החדשה נטבל ישו על ידי יוחנן המטביל על נהר הירדן ליד יריחו.
מהתקופה המוסלמית והלאה
עריכהבתקופת השלטון המוסלמי מהמאה ה-7, הדרך הייתה הדרך הראשית לחאג' מסוריה למכה, עד שהטורקים בנו את טארק אל-בינט במאה ה-16.
בתקופת הצלבנים השימוש בכביש היה מסוכן, עקב כך שהדרך עברה בנסיכות עבר הירדן של ממלכת ירושלים הצלבנית[3].
בתקופות של שביתת נשק, שיירות החאג' נותרו בדרך כלל ללא פגע על ידי הצלבנים של נסיכות עבר הירדן; עם זאת, ריינלד משאטיון תקף וביזה את עולי הרגל פעמיים. מעשי התגרויות אלו הובילו בסופו של דבר לקרב קרני חיטין שהביא למותו של ריינלד משאטיון בידי צלאח א-דין, ולנפילת הממלכה הצלבנית ב-1187[4].
במלחמת העולם הראשונה
עריכהבזכות הידע שלו בהיסטוריה העתיקה, לורנס איש ערב עשה שימוש בנתיב זה (160 מייל ב-49 שעות) לקהיר כדי להודיע למודיעין הבריטי על הניצחון הערבי בעקבה ביולי 1917.
בשפה העברית
עריכהבהשאלה מהפסוק "דֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאל" משמש הביטוי "דרך המלך" ככינוי לדרך הנכונה והישירה, בניגוד לדרכים עוקפות ועקלקלות, או ככינוי לדרך הפעולה העיקרית והמקובלת.
הדרך כיום
עריכהכיום עובר כביש 35 הירדני לאורך תוואי הדרך, וכל עריה הגדולות של ממלכת ירדן נמצאות לאורכה (מדרום לצפון): עקבה, מען (פטרה), כרכ, עמאן, זרקא ואירביד. הדרך מתחברת לדרך הים בחמת גדר. בכל הערים הללו שכנו מצודות להגנה על נוסעים ולגביית מסי מעבר.
בשל הקניונים העמוקים החורצים את הרמה הירדנית לכיוון בקעת הירדן, המעבר מערבה, לכיוון ארץ ישראל, אפשרי רק באזור הנגב והערבה, ואכן באזור זה נמצאות דרכי מסחר עתיקות לכיוון באר שבע ועזה. המעבר האפשרי היחיד מצפון לים המלח הוא בירידה אל בקעת הירדן לגשר אדם וממנו, דרך נחל תרצה, אל שכם.
לקריאה נוספת
עריכה- יוחנן אהרוני, "דרך הים", ארץ ישראל בתקופת המקרא : גאוגרפיה היסטורית, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1987, עמ' 41–43